האגו, המוח והיוגה: פירוק ה״אני״ כמפתח לשינוי

האגו, המוח והיוגה: למה פירוק ה׳אני׳ הוא המפתח לשינוי אמיתי?

מהו האגו? מהתרבות הכללית ועד לפסיכולוגיה המודרנית.

במאמר הקצר הזה, אני רוצה לכתוב על התופעה של אגו מכמה כיוונים – איך היא נתפסת בתרבות הכללית, מעט מעולם הפסיכולוגיה, ביוגה וגם- על תובנה חדשה שעלתה לי בנושא.

בסופו של דבר נבין כי על אף שהאגו הוא ידיד חשוב, היכולת שלנו לאפשר לו להתפרק לרגעים היא אולי הדרך הקלה ביותר להשגת התפתחות ולבניית ה״אני הגמיש״.

בתרבות הכללית, כנראה שנתקלתם במונח ״שחרר את האגו״ במובן של לשחרר את הגאווה. אנחנו תופסים אדם כ״אגואיסט״ כשהוא דורש בעיקר עבור עצמו ואדם מלא ב״אגו״ הוא זה שמגן בתוקף על המקום והרצונות שלו, גם על חשבון אחרים. לאדם כזה, כך מרגיש, אין מקום לתפיסות עולם וחוויות שונות משלו.

הפסיכולוגיה מסווגת את האגו כתנועה חשובה בנפש, ״מספר הסיפורים״. באגו, בנויים הסיפורים שלנו על עצמנו. זה החלק הפנימי שמחזיק את האישיות, הנטיות, התפיסה העצמית – ובכך, הוא מאוד חשוב. איך נקיים חיים בלי איזו תפיסה של מי ומה אנחנו, איזה רצף שמחזיק את מערכות היחסים והמקצוע?

בזרמים מסויימים בפסיכולוגיה, ישנה שאיפה להגיע מה- ״אני כתוכן״ ל״אני גמיש״ – פחות מקובעות על ״אני מאמין בערכים האבסולוטיים האלו״ לדוגמא, ויותר ״אלו הערכים שחשובים לי״, ואני מכיר ביכולת שלי לפעול עבורם״ – וכך ישנו פחות שיפוט של האחר והעצמי ויותר התנהגות שרתומה לערכים האישיים – פחות גורמים לסבל, יותר חמלה והקשבה עצמית ותנועה לעבר הערכים האישיים. אני, כמורה ליוגה, רוצה להתמקד לרגע ברעיון מוביל באסכולה היוגית – פחות סבל.

״אהמקרה״ – תפיסת האגו לפי הפילוסופיה של היוגה.

היוגה, מגדירה את מה שנקרא לו אגו כ ahankara- אהמ – אני קרה- עושה.
״אני העושה״ הוא אחד מהגורמים היסודיים בחוויית החיים של האדם כחומר.
כשלמדנו את החומר הזה בקורס המורים, אי שם בשנת 2011-13, ועד היום (אבל ממש היום), תפסתי את ה״אני העושה״ בתור החלק בנו שמרגיש שזה הוא שפועל ועושה הכל, בגאווה וללא מקום להבנה אודות החלק הנשגב שבו ובחיים. ביהדות זה נקרא ״אני ועוצם ידי״- השורש למפלה האנושית מונח בהזדהות של האדם עם ההצלחה שלו וה״עבודה הקשה״, ללא הכרה ברוח המפעמת בו ובדברים.
גם אם אתם לא מאמינים כרגע בקונספט האלוהי, נסו לתרגל רגע – כמה נשימות ואז המחשבה ״אני נושם/ נושמת״ – הרהרו: האם אתם נושמים או ״מונשמים״? כשאתם לא שמים לב ועדיין נושמים – איזה ״אני״ שלכם נושם בעצם?
היוגה לא מנסה לרסק את תפיסת האני ולמוסס אותה אל הקוסמוס, היא כן עוברת דרך ניתוק ההזדהות המוחלטת שלנו עם הסיפורים שלנו על עצמנו.

מבט נוירולוגי: איפה האגו יושב במוח שלנו?

פיזיולוגית התשובה ברורה – מערכת העצבים האוטונומית אחראית לפעולה הזו. גם לגבי האגו ישנם אזורים ותפקודים במוח, כמו הרשת העצבית המכונה DMN (Defult mode network) שנחשבים כמחזיקי תחושות ״אני״ שונות ופעילים כשאנחנו חושבים על העבר, ההווה והעתיד שלנו.
כאמור, החזקת האגו חשובה מאוד לתפקוד רציף בעולם- אבל מה קורה כשהסיפור שלנו על עצמנו מייצר חוויה של סבל? (תפיסה של אירוע קליל כמאיים לדוגמא).

לאחרונה, בכל ההקשרים האלו, חשבתי לעצמי על עוד מובן של האגו ו״אני העושה״ – התמכרות.
גם במקרה הזה יש צבר של סיפורים שלנו לגבי מה אנחנו עושים ואיך, ואנחנו צמודים אל ההתנהגות הממכרת באמצעות כל אותם סיפורים.

להפסיק התנהגות ממכרת (מצריכת חומרים ממכרים להתנהגויות ממכרות כמו גלילה בטלפון ואפילו תבניות חשיבה ממכרות כמו הטלת אשמה או קורבנות). אלו, נטועים בעומקי המוח שלנו, באמיגדלה בפועלת על הרגש, וגם במרכזים המחזיקים את ה״אני״. 

כדי להתפתח, לצמוח, לקחת אחריות על החיים ולהשתנות, עלינו לאפשר לאגו להתפרק מעט. לא להתרסק לשברים שקשה לאסוף אבל להרפות מעט, להתיר את סבך הקשרים לרגעים, לאפשר לעצמנו לראות את עצמנו ״על רקע אחר״. לנשום במרווח הזה שבו ההזדהות פותחת. לאסוף חזרה ולאפשר עוד רגעים כאלו.

למה אנחנו כל כך מפחדים לשחרר את אשליית השליטה?

למה זה קשה? כי זה מאיים על הסיפור שלנו על עצמנו, כי זה מפחיד את התפיסה העצמית להיות ללא הגיבוי של ה״אני הנוקשה״. כי קבלה חברתית מפעילה את היומיום שלנו, כי אם אני מרפה מהסיפור אני מרפה מאשליית השליטה וזה מפחיד. כי אני לא יודע מי אהיה אחר כך ובמובן מסויים זה שווה למוות ואנחנו, בעלי החיים, נעשה הכל כדי לא למות באף מובן.

הסיפורים שלנו על עצמנו שזורים מאוד חזק בחוויה שלנו ולפעמים קל יותר לסבול מלתת לפחד להשתנות להיות נוכח. דרושים כוחות נפש כדי לנשום ברגעי ההתרה האלו של הסיפור.

טראומות יכולות לעשות את זה נהדר לרע וגם לטוב – האדם ״נזרק״ לסיטואציה שמפרקת לו את הסיפור לכמה רגעים ותלוי בטראומה עצמה ובדרך שבה הוא מתמודד איתה – יבנה שם אני חדש. טראומה, מביאה לפירוק הזה בדרך לא מבוקרת ומציפה.

מדיטציה ככלי לבניית ״אני גמיש״

מדיטציה, כך מראים המחקרים וגם החוויה האישית שלי- היא אחת הדרכים העתיקות והפלאיות ביותר לייצר נוכחות ונשימה רגועה לנוכח שינוי בדרך בה המוח עובד. וכן, מחקרים מראים שאותה רשת עצבית (DMN) מפחיתה פעילות במדיטציה עמוקה וכך יכולה לעבור שינוי. שינויים בעובי האזור והקישורים אליו יכולים להיעשות גם באמיגדלה וחלקים אחרים במוח – כלומר, ממש אפשר להשתנות.

בקצרה – חוויות מדיטציה עמוקות מאפשרות למבנה ותפקוד המוח להבנות מחדש. הנוכחות והנשימה מייצרות ניתוב של האישיות בזמן הזה ומחזקות תחושת ״אני״ שיכול להתעלות על ה״אני״ הישן.
זה דורש תרגול ולוקח זמן, לפעמים שנים ארוכות. ועל אף התרגול, מבחינתי כל חווייה כזו היא עדיין בגדר נס. 

וכך, אפשרי לבנות סיפורים על עצמנו שעובדים עבורנו. תוכלו לתרגל מדיטצייה לבד, עדיף באיזה שלב לצרף מורה מוכשר שיכוון, ילמד וינחה אתכם בדרך המעט פתלתלה הזו.

בכל מקרה, המסקנה החדשה שלי לגבי נושא האגו היא שההתפרקות הזו שכל כך מפחידה אותנו, היא אולי האמצעי היחיד שלנו לצאת מה״ביצה״ ואני בטוחה שלכל אחד יש את הביצות שלו.
המודעות לתקיעות היא אם השינוי, המוכנות להשתנות ואפילו לתת לאני הישן ״למות״ היא הכלי
ולגבי הדרך – אני ממליצה על מדיטציה.

אשמח ללמד אתכם טכניקות למדיטציה – צרו קשר דרך האתר או ישירות בפרטי ואוכל לתת פרטים על הדרכים ללמוד איתי.